For Sderot

This was written by a friend of mine who asked me to edit this... please take a moment to read it.

Please scroll down for the English portion...

מול הקפיטריה יש דוכן כמו שיש בדרך כלל כאשר האגודה רוצה לפרסם אירוע או מסיבה כלשהי, רק שהיום יש משהו שונה באווירה. מסביב לקמפוס פרוסות תערוכות אומנות המציגות הרס ונזק וכאב, ולידם שאריות של טילי קסאם. בדוכן מסבירים שיש פאנל של תושבי שדרות וביום שישי בבוקר יש לשם סיור. כרטיס עולה 20 שקל אבל מיד אפשר להבין שזה לא ה-20 שיעשו פה את ההבדל. למה זה טוב? הרי עם כל הכוונות הטובות של כל אחד ואחד מאיתנו, הסרט האדם שקושרים לתיק לא תורם כלום. אז יופי, כולם רואים שכואב לך על שדרות, אבל מה זה עוזר? הבחור מסביר לך, שהעזרה שהם מבקשים זה תמיכה וזהו. רוצים לראות שיש אנשים שאכפת להם ושרוצים להגיע ולחזק אותם. וואלה, שכנעת. אתה קונה שני כרטיסים, אחד לך ואחד לאישה; אותה זה בטוח יעניין.

חמישי בערב אחרי מחלה קצרה, אתה בקונצרט של הלהקה הפילהרמונית הישראלית בתל-אביב עם חמתך וחבר של אמא שלה מגרמניה. שעה וחצי של בטהובן משובח כשכנראה אתה היחיד בגילי העשרימים חוץ מהסדרנים. איזה כיף להתגנדר ולשחק אותה מתורבת. ככה אפשר להאמין שכול העולם זה שמפניה וקוויאר. למי יכולות להיות דאגות באמצע אלגרטו של בטהובן? איפה זה בכלל שדרות, ולמה זה צריך לעניין אותך כשאני לבוש בחליפה במרכז תל-אביב?

שישי בבוקר הגיע ולאחר לילה מלא יתושים אתה מחליט לקום. ואולי בכל זאת לא תיסע? כבר "תרמת" 40 ש"ח. אולי תיסע למטווח במקום. יש .N.F ומיקרו גליל! כמה זמן לא טווחת במיקרו! אולי לא תיסע בכלל כי לא ראית את אשתך יומיים והיא בכלל חולה ואיזה בן-אדם שפל אתה שלא דאגת לה? אולי לא תיסע כי כל הלילה עקצו אותך יתושים, ואולי לא תיסע בכלל בגלל ש... כוס אמוק זה שדרות ולמי אכפת כבר!?!?!

בקמפוס אתה בין הראשונים שהגיעו. אחרי האיחור המקובל אתה מגלה שלא רק שאתה בין הראשונים, אלא גם בין היחידים. אולי שלושים אנשים, בעיקר מהבין-לאומי, הרבה סטודנטים לתקשורת דווקא שיותר מאוחר יסתבר כי נסעו כדי לעבוד על פרויקט. מה גרוע מכך, אין סטודנטים מלאודר. זהו, רק אתה. כשואלים אותך, מה אתה לומד אתה אומר, ממשל, דיפלומטיה, ואסטרטגיה. מה עוד, מקדמים אותך, טופחים לך בשכם, אומרים לך שאתה וחברך לכיתה הם הדור הבא של מנהיגי ישראל. אז יופי! לאף אחד לא אכפת באמת. כל הכיתה לא הגיעה כי הם הניחו ש... מלא אנשים יסעו, מישהו כבר ילך במקומי. כן אנשים חוטפים טילים כל הזמן, אבל יש אנשים אחרים שידאגו לזה. מה כבר אני יכול לעשות? אני סטודנט. יש לי עבודות, יש לי עבודה, משמרות... כל הכבוד לבית ספר לאודר לממשל! אלה האנשים שמתיימרים להיות אנשי הממשל הבאים – מי שאמורים לדאוג לענייני המדינה - ורק סטודנט אחד הגיע! אם ככה אך כול הסרטים האדומים בעולם לא שווים לתחת!!

בנסיעה לשם אתה מרגיש כאילו שהצטרפת לאוטובוס של מועדון מיקי-מאוס ועוד מעט עוצרים לאכול גלידה בדיסנילנד. אבל לא מגיעים לשם. מגיעים לשדרות, שדרות של ממש. כן, שדרות של האגדות, שדרות של מהדורות החדשות שהיינו רואים פעם לפני שזה היה נחשב ל"ישנות." אתה מזהה את עצי האקליפטוס מהבסיסים הגדולים. אומרים לך ששדרות היא עיירה שהייתה מפורסמת בגלל השלווה שלה. יכול להיות שכולם חשבו אותו דבר, "אוי, איזה עצוב זה שהשלווה הופרה ושכולם חיים פה בפחד מתמיד ואיום מתמשך. איזה עצוב שיש כאן תחנות אוטובוס משוריינות, ומקלטים בכל פינה," אבל בו זמנית בטח חשבו דבר נוסף: "למה אין פה יותר מקלטים ותחנות משוריינות?! מה אם יפול כאן קסאם?!?!"

"זה שדרות. תכף נגיע לקיבוץ ניר עם. זהו קיבוץ בעוטף עזה והוא גם מאויים על ידי הטרור המתמשך." אומר המדריך, סטודנט במכללת ספיר. הוא לוקח אותך לשדה חקלאי שבסופו הקימו יד לאחד מהרוגי אסון המסוקים, זכרונו לברכה. איזו מדינה, אתה חושב. 73 חיילים נהרגו, ו80% מהמדינה הייתה קרובת משפחה או הכירו קרוב משפחה של אחד מהם. גם זה נתון שכבר לוקחים אותו כמובן מאליו. איזו מדינה?

אומרים לך שזהו עמדת תצפית טיפה מסוכנת. לפני שבוע נורה בדיוק באותו מקום ראש לשכתו של השר לבטחון לפנים. אתה לא מכיר אותו אבל אשתך כן. היא מכירה אותו מהלימודים מסתבר. והוא נורה, כאן במקום, איפה שאתה עומד, לפני שבוע! אז אתם לא עומדים בדיוק איפה שהוא, אולי קצת מאחור. מתקדמים כמה חברה מהתקשורת לצלם את עזה פרופר, כי בית להיא זה כנראה לא ערבי מספיק. המדריך מסביר על נחל עוז, ועל "צבע אדום" ועל פצמ"רים. אתה שואל אם אפשר לראות את רפיח והוא עונה שלפעמים מעטות. בחורה אחרת שואלת עוד שאלה ועונה לה קול נפץ אדיר. כולם מזועזים, חוץ ממך. אתה לא גיבור, אתה פשוט יודע במה מדובר. מאחוריך בצד שמאל בערך עולה פלומת עשן במרחק 70 מטרים בערך. בלי אזעקות ובלי "צבע אדום." ירו עליכם פצמ"ר. יאללה! אתה כבר השתחררת, שוב פעם החרא הזה? הקבוצה התחלקה לשלושה. היו כאלו שברחו לאוטובוס, והיו כאלו שלקו בהלם והיה צריך לדחוף אותם קצת. הקטגוריה השלישית היו אלה שצחקו וחשבו לעצמם, "וואו איזה קטע, יורים עלינו!!" אתה רץ לנקודה שכינית נקודת הרל"ש ומנסה למשוך את הצלמים בחזרה לאוטובוס. תוך כדי הליכה איטית הם מצלמים אותך ואת כול האחרים. אתה מנסה לדכא את יצר האלימות שגורם לך לרצות להכות בהם. לך זה ברור כשמש, אבל הם לא מודעים לכך שהסיבה לפצמ"ר הייתה שהתצפית מכיוון סג'עיה ראתה אותם וכנראה החליטה לפעול בהמשך לאירוע של שבוע שעבר. "בואו כבר!!!" אתה צועק להם.

יותר מאוחר אתה מחשב שמהמרחק הזה, סטיית המחבלים ששיגרו את הפצמ"ר הייתה כמה אלפיות אולי. לא שאתה תותחן מומחה, אבל אתה מכיר אנשים ופעם הם הסבירו לך במשפט אחד או שניים. חמישים מטר שמאלה משמע מספר רב של פצועים ישראלים.

אתה יושב באוטובוס בדרך לנקודה הבאה – משטרת שדרות - ומסביר לידידה שלך מה כל כך מתסכל בכל האירוע. לא, לא היית לוחם על אף כמה שרצית. אבל כן הייתה בקו-עימות וכן "זכית" לחוות מספר אירועים על בשרך. אתה זוכר כיצד היו מכריזים "נוהל אירוע" הייתה ממהר לאסוף ציוד ולרוץ למקלטים בעוד שאר חבריך לצוות אמרו לך, "עזוב אותך אחי, זה שום דבר, אני חוזר לישון." ונכון, זה היה שום דבר, וגם הפעם אחרי זה הייתה שום דבר וגם הפעם שאחרי זה. אבל אחרי חצי שנה השתחררת, וחצי שנה אחרי זה פרצה מלחמת לבנון השנייה ובה נהרגו 192 חיילים בגילך, בדיוק בנקודה שבה עמדת, בגלל "שום דבר." אמרת לה, "כשמישהו יורה עליך פצמ"ר אתה מכבה את המצלמה המזדיינת שלך, ואתה רץ לאוטובוס!"

בתחנת המשטרה אתה נבדל מהקבוצה. ערימת הטילים מעניינת אותך אבל אתה לא מסוגל להירגע מהפרשייה הקודמת. ידידה שלך מבקשת ממך שתסביר לה על הקסאם כי היא לא מדברת עברית אז אתה מוצא תרשים של מבנה הטיל ומסביר לה מה כתוב. מסתבר שארגוני הטרור מבדילים את עצמם אחד מהשני על ידי גווני הטיל. ירוק-אדום זה חמא"ס, או אולי ירוק-צהוב. מסתבר שפעילות השוטרים בשדרות היא בדיוק אותו הדבר. לכולם יש סיור, ובילוש, ובעיקר חבלה. אתה לא מבין למה. מתנדב בעצמך, אבל עם כל הטרור שהולך פה, לא מגיע להם הנחה?

יונתן תפס את צלם לשיחה. הוא סטודנט לתיקשורת, אמריקאי עם צוות של שתי בחורות אחרות. "ללא אומץ אין תהילה," זה כל מה שהיה לו לומר.

התחנה השלישית היא בית של קשישה בת 70 שנפגעה פעמיים מטיל קסאם. בדרך לשם אתה מוצא את עצמם מחפש את כל המקלטים הקרובים. אחת המדריכות מודיעה לקבוצה שבעיירה של 20,000 תושבים יש 61 מקלטים, ורק 26 מהם תקינים. זה כבר בושה. למה נותנים לזה להימשך ככה? איך לא ממגנים?

ידידה שלך שואלת אותך למה אין בשדרות בית חולים. אתה לא יודע איך לענות לה. כול היום אתה רואה אנשים שנמאס להם, חנויות סגורות עם שלטי "למכירה," ובניינים מחוררים מרסיסים, ומי שמצוייד מעין ממש חדה מבחין בבניינים שספגו פגיעות ישירות ואיפה היה החור ואיך שיפצו שם. "למה שיבנו כאן בית חולים?" אתה עונה בציניות, ואז אחרי דקה מוסיף ביותר רכות, "זה מה שמעציב אותי מכול זה. בשבילנו זה יום סיור 'ילדים באו תראו את שדרות' אבל להם זוהי המציאות."

בתוך הבית מסבירים לך ולקבוצה שהגברת ישבה לבדה ללא יכולת להגיע למקלט כאשר טיל חדר לתוך הבית מלמעלה, התחכך עם קורת עץ וסטה בחזרה החוצה, פגע בעוד קורה והסתובב חזרה, ובסוף התפוצץ מחוץ לבית. האישה אמרה שהיא הרגישה את חום הרשף על פניה. איך דבר כזה קורה? איך טיל כזה כבד, עם 5 ק"ג חומר נפץ, ונוקר כל כך רגיש, עם מסלול קשת די פשוט עושה כאלו להטוטים ופוסח על קשישה בת 70 קשת-יום? כמו שאמר לך המורה בתיכון, "אין אטאיסטים בבונקרים." ניתן אולי להסביר את זה בעזרת מדע ובליסטיקה אבל באמת אפשר להסביר את זה?

לאחר שאיתרת את תחנת האוטובוס המשוריינת הקרובה אליך אתה עולה בחזרה לאוטובוס שלך ומיד ידידה שלך מגיעה לספר לך שבדיוק ליד החור של הטיל היא ראתה נמלה בגודל שישה סנטימטרים. ידידה... כן, אבל גם זה סוג של אטימות. "בדיוק ליד החור של הטיל..." אתה מתחיל להרגיש שאולי, שוב, פספסנו את המטרה.

מכללת ספיר היא אולי אחת הקמפוסים היפים ביותר שראית בחיים, ולא בה"ד 1 מרוסס באמצע כלום כמו שדמיינת. הבניינים מעוצבים היטב, והמדשאות מטופחות. בכניסה מסבירים שכאן, לפני חודש וחצי נהרג הסטודנט הראשון מפגיעה ישירה של טיל קסאם, אבל על פרצופם של המדריכים ניתן לראות חיוניות ואופטימיות. הסטודנטים מסבירים שמכללת ספיר היא מנוע כלכלי לכל האיזור ושהעשייה החברתית מקדמת את החיים בשדרות ובקיבוצים הסובבים. ביניהם אנשים מכל חתכי האוכלוסיה הישראלית. וואללה!! תראו אותם, כל הכבוד להם! זה לא אותו אשכנזי-חילוני-צפונבון שמתיימר להיות הכי ישראלי כי שירת שנה ב-890 והוא הבן-של, אבל בעצם רק הגיע "להוציא" תואר במנהל עסקים.

מכללת ספיר מלאה בחיים, וביופי ובאנשים שאכפת להם. בספיר האידיאולוגיה היא לא קלישאה וההתנדבות היא לא רק תנאי למתן מלגות, או לטיפוח קורות החיים. שם ההתנדבות מחזיקה קהילות שלמות על רגליהם. והסטודנטים עושים את זה כי אכפת להם. אכפת להם איפה שלא אכפת לאף אחד אחר בעולם. בשלושת השנים האחרונות נסו משדרות כ-5,000 אנשים, אך הגיעו לשם חבורה של סטודנטים שכוחם עולה על מספר זה, והם מביישים את השאר.

לראשונה אתה מרגיש בעדרה של הפסימיות. פתאום נדמה לך שהחיים יכולים להיות יפים, אולי למרות הקסאמים והטרור. אולי זאת התמצית של מכללת ספיר ושל שדרות, ושל החברה כולה, או שאולי, חלילה, זאת הקלישאה הגדולה ביותר של מדינת ישראל.

אך הפסימיות חוזרת כאשר הסטודנטים משני המכללות משוחחים אחד עם השני. רכז המיעוטים במכללת ספיר (תפקיד שספק אם היה קיים בהרצליה), פותח בשיחה פוליטית שמעניינת אותך. "המציאות שאנחנו חיים בה היא נוראית. אנחנו תלויים מאוד ברצון ארצות הברית. לממשלה נורא קל להתייחס רק למצב הבטחוני כי אז הם יכולים להימנע מלהתמודד עם בעיות פנימיות כמו שחיתות ועוני ורווחה. צריכים לעבור שינוי ומהפכה. אנחנו רפובליקת בננות, ולא יותר."

לאחר מכן הנסיעה היא ישירות למרכז העיר. נוסעים לעשות קניות כי בין היתר, צריכים לעזור לכלכלה המקומית. הפריט הוא לא משהו שצריכים והמחיר הוא לא מחיר שהיו משלמים בדרך כלל, אבל זהו שדרות, והרצון הוא לעזור בכל דרך. מזמינים שווארמה עם חומוס וחריף בדוכן אחד ובקבוק קולה בדוכן אחר ונהנים. זמר מקומי שר שירים של שלמה ארצי וברשות עצמו מוסיף בית ובו מצהיר לתיירים שזהו שדרות ולא אחר ושחיים את החיים למרות הכול.

פצמ"ר היה עוד בבוקר אבל מה שעובר לכולם בראש זה האם, בכל זאת, הצבע המתועב ינפץ את השלווה הזמנית. עם יציאתך מהעיר אתה מבחין בשלט שמכריז, "שדרות – 5726 טילים." זהו מספר לא קליט. פצמ"ר מסכן ירו לעברך בבוקר והם חוטפים קסאמים באלפים. החיים בשדרות הם הסיוט הגרוע ביותר של כל אב, אם, בן, בת, אח, אחות, בעל, ואישה. אתה יושב לבד בספסל מאחורה באוטובוס, בדרך חזרה לנוחויות של המרכז. הטרור כבר מזמן לא ביקר שם. אתה מנסה ככל הניתן להתעלם ממעודון המיקי-מאוס ולהפיק לקח כלשהו מאירועי היום, בעוד שתושבי שדרות חיים עם אירועי היום כעניין יום-יומי.

An Everyday Thing

Across from the cafeteria there is a stand -- like there usually is -- when the student union wants to advertise an event or a party, only today there is something different in the atmosphere. Around campus there are various art shows displaying damage, destruction and pain, and next to them are the remnants of Qassam rockets. At the stand, they explain that there is a panel of Sderot residents and that on Friday there is a tour to the city. The ticket costs twenty NIS, but you can tell that it’s not the money that will make the difference here. What good will it do? After all, with all the best of intentions, that red ribbon that we all tie to our backpacks don’t really help at all. So great, everybody can see that your heart bleeds for Sderot, but what good does it do? The man explains to you that the help these people are asking for is support and nothing else. They want to know that there are people that still care and that want to strengthen and support them. You know what? Good deal. You get two tickets, one for you and one for your wife. She’ll definitely be interested.

Thursday night, after a short illness you find yourself at a concert by the Israeli Philharmonic Orchestra in Tel-Aviv with your mother-in-law and her mother’s friend from Germany. You sit for an hour-and-a-half of quality Beethoven – where you are probably the only man in his twenties … other than the ushers. How fun it is to dress up and pretend that you are cultured and civilized? That way you can pretend that the whole world is Champaign and caviar. Who could have any concerns at all during one of Beethoven’s Allegrettos? Where is Sderot anyway and why should you care about that when you’re in a suit in the center of Tel-Aviv?

Friday morning you wake up after a sleepless night caused by mosquitoes. Maybe you won’t go. You’ve already “donated” 40 NIS. Maybe you’ll go to the shooting range instead. You’re supposed to train on side-arms and automatics! Wow, it’s been so long since you’ve shot an automatic. Maybe you won’t go because you haven’t seen you’re wife in two days and now she’s sick because of you and you’re such a horrible person because you haven’t taken care of her. Maybe you won’t go because you’re tired and bitten by mosquitoes and maybe you won’t go because… Damn it!! This is Sderot we’re talking about and who the hell cares anyway!?!?!

You arrive on campus to discover that you’re one of the first people there. After the proper amount of lateness you realize that you are not only one of the first people there, but also one of the only ones there. At most there are 30, mainly from the international school, many communications students who, as it will turn out later, showed up to film a project for class. What is worse, there are no students from Lauder. That is it, just one – you.

When you are asked what you study you say, Government, Diplomacy and Strategy, with capital letters. What’s more is that they promote you, and pat you on the back, and tell you that you and your classmates are the future of Israel’s leaders.

So, Great! No one really cares. The whole class didn’t show up because they figured that… plenty of other people will show up. Somebody will go instead of me. Yeah, those people get hit with rockets all the time, but there are other people to take care of it. What can I do? I’m a college student. I have papers to hand in, and a job, and shifts… Good for the Lauder School of Government! These are the people that are supposed to be tomorrow’s government officials, those who presume to look after tomorrow’s state affairs. Only one student showed up for the trip. All of the red ribbons in the world don’t mean a thing!

On the ride there you feel like you’ve joined the Mickey Mouse Club and that any minute they’re going to stop to get ice-cream at Disneyland. But they don’t. They reach Sdeort. The REAL Sderot. The Sderot of legends and news shows before it was considered “old.” You recognize the eucalyptus trees from all the large bases. They tell you that Sderot was a town that used to be famous for its peace and quiet. Perhaps everyone was thinking the same thing. “Oh, how sad it is that the peace and quite has been disturbed and that everybody lives in fear and a constant threat of terror. How sad it is that the bus stops are armored and that there are bomb shelters everywhere.” Though at the same time they were probably thinking something else, “why aren’t there more bomb shelters and armored bus stops here? What if a Qassam rocket falls here?”

“This is Sderot,” says the tour guide, a student at Sapir College. “Soon we will arrive at Kibutz Nir Am. This is a kibbutz surrounding the Gaza Strip and it is also threatened by the on going terror. He takes us to an agricultural field where at the end of it a monument was erected in memory of one of the fallen soldiers from the helicopter disaster, blessed be his memory. What a country, you think to yourself. Seventy-three soldiers were killed, and 80 per cent of the country had a relative or knew a relative of one of the soldiers. Even that fact was something taken for granted these days. What a country!

They tell you that this is a dangerous post for scouting. A week ago at this very spot an official working for the minister of interior security was shot. You don’t know him … but your wife does. Apparently, she knows him from school. He was shot. Right here. Where you stand. A week ago! So you don’t stand exactly where he was, perhaps a bit to the back. A few communications students move west to get a view of Gaza-Proper because apparently Beit-Lahiyah isn’t Arab enough. The tour guide explains about Nahal Oz and “Code Red” and mortar fire. You ask him if you can see Rafiah and he answers that very rarely. Another girl asks him another question you don’t quite catch, and she is answered by a loud blast. Everybody is shocked, except you. You’re not a hero. You simply know what is going on. At around seven o’clock behind you there is a cloud of smoke near 70 meters a way. There weren’t any alarms or any “code reds. You’ve been attacked by a mortar shell. DAMN IT!!! You’ve already been released [from the army], not this shit again!! The group became three types of people. There were those that ran to the bus, those who were mildly stunned, and who needed to be pushed a bit. The third category were those who laughed and thought, “Check it out, they shot at us!!” you run to the point you nicknamed the “official’s point” and try to pull the videographers back to the bus. As they walk slowly back they film you and everybody else. You suppress the urge to beat them. To you it’s as clear as crystal… but they are not aware of the fact that the reason why there was mortar fire was because a scout sitting in Saga’iyah had seen them and probably decided to resume activity from the week prior. “Come on!!” you yell to them.

Later on, you calculate the distance that shell was fired from, the terrorists error was only a fraction of a singular angle. You’re not an expert artillery man but you know people who’ve showed you how it’s done. Fifty meters to the left and you would have had several wounded Israelis.

You sit on the bus on the way to the next stop – the police station - and explain to a friend of yours what is so frustrating about the whole event. No, you weren’t a combat soldier despite how much you wanted to be. But you were on a line and you did get to experience a number of “events” on your own skin. You remember how they would rush everyone to the bomb shelters. You would hurry to get your gear and head over there, while your friends and teammates said, “forget about it, man, it’s nothing. I’m going back to sleep.” And it was nothing. And the time after that was also nothing … and the time after that as well. But half an year later you were released, and half a year after that the Second Lebanon War broke out – 192 soldiers your age were killed, just where you used to stand, because of “nothing.” You told your friend, “when something fires a mortar at you, you turn your !@#$ing camera off, and you run to the @#$%ing bus!”

At the police station you stood apart from the group. The pile of missiles was interesting but you couldn’t calm down from that last episode. Your friend asks you to explain to her about the Qassam missile because she doesn’t speak Hebrew, so you find a diagram about the structure of the missile and explain to her what is written. Apparently, the terror organizations can be differentiated by the colors of the rockets that are fired. Red and green means it was a Hamas rocket or perhaps it was green and yellow. It turns out that police work in Sderot is exactly the same, they have patrol, and uniformed officers, and detectives, and mainly bomb-squad. You don’t understand why they should have so much police. You’re a volunteer yourself, but with all of the terror activity going on here, don’t they deserve a break?

Jonathan catches the videographer for a quick conversation. He’s a communications student, 26, American with a staff of two girls. “No guts no glory,” was all he had to say.

The third stop was the house of a 70-year-old woman – which had been struck twice by a missile. On the way there you find yourself looking for the nearest shelters. One of the guides pointed out that the town had 20,000 residents and that there were 61 public shelters, only 26 of them were really safe. It’s a disgrace. How can they let this go on? Why won’t they fortify?

Your friend asks you why there isn’t a hospital in Sderot. You don’t know how to answer her. All day long you’ve been seeing people who’ve had it, closed stores with “for sale” signs, buildings perforated with shrapnel, and whoever had a very sharp eye could spot buildings that have sustained direct hits and where the hole had been and been patched up. “Why should they build a hospital?” you answer cynically, and a moment later you add softly, “that is what saddens me about this. For us, this is a tour so that we can see the town, but for them this is reality.”

Inside the house they explain to you and the rest of the group that the woman had been sitting alone inside without the ability to reach the shelter during a “code red” when a rocket had penetrated the house from above, skidded off a wooden beam, arched back up, bounced off another beam and turned back, and finally detonated outside of the house. The woman said she could feel the heat of the rocket on her face. How does something like that happen? How does such a heavy rocket, with 5 kg of explosives, and such a sensitive detonator, with a plain arch trajectory do such stunts and miss that 70-year-old woman? Your high school teacher once said, “there are no atheists in the fox holes.” You might be able to explain it with science and ballistics, but can you really explain why that happens?

After you had located the nearest armored bus stop, you hop on your tour bus, and immediately your friend comes to tell you that right next to where the missile had left a hole she spotted an ant that was two inches long. She is a friend, yes, but that is also a kind of obtuseness. “right where the missile had left that hole…” you begin to feel like maybe, again, we had missed the point.

Sapir College is perhaps one of the most beautiful campuses you have seen in your life, and not some gray shelled-to-death officers training camp like you had imagined it. The buildings are sharply designed, and the lawns are taken care of. At the entrance the guides explain that a month and a half ago, the first student was killed here from a direct hit of a Qassam, but the guides’ faces were vital and optimistic. The students explained that Sapir College is the economic engine of the region and that social involvement promotes the life in Sderot and the surrounding kibbutzim. Amongst them are members of all parts of society. Wow!! Look at them. Good for them! This isn’t the same old Ashkenazi-secular-brat that presumes to be the most Israeli because he served for a year in the paratroopers and whose father is… but is really just there to “acquire” a business management degree.

Sapir College is full of life and beauty and people who actually care. In Sapir ideology is not just a cliché and volunteering is not just a requirement for some scholarship, or a way to “beef up” the resume. There volunteers sustain whole communities, and the students do it because they give a damn. They give a damn where no one else does in the world. In the past three years, over 5,000 people have fled Sderot but a handful of students have arrived whose strength amounts to more than that number … and they bring shame to everyone else.

For the first time you feel the absence of pessimism. All of a sudden it seems as though life can be beautiful, perhaps in spite of the Qassam and the terror. Perhaps that is the essence of Sapir College and Sderot, and of the entire society. Or perhaps, god forbid, that is the biggest cliché of all in the State of Israel.

Pessimism returns when students from both colleges begin to speak with each other. The minority affairs coordinator (a position that would doubtfully exist in Herzliya) begins a political discussion which catches your ear. “The reality that we live in is horrible. We are dependent on the will of the United States. For the government it is really easy to address only the security situation because that they can avoid dealing with internal problems like corruption, and poverty and welfare. We must undergo change and a revolution. We are a banana republic and nothing more.”

Afterwards the trip is directly to the city center. You go to shop amongst other things, because supporting the local economy is also very important. The item is not something that you need, and the price is not what you would normally accept to pay, but this is Sderot, and the desire is to help, any way possible. You order shwarma with humus and hot sauce from one stand, and a bottle of coke at another kiosk. A local karaoke singer sings Shlomo Artzi songs and decides on his own accord to add another verse where he declares to the tourists that this is Sderot and none-other, that you must live your life no matter what.

The mortar shell was in the morning, but what everyone is thinking is whether or not the despised color red will shatter the temporary calm. As you leave the city you notice a sign posting, “Sdeort – 5726 rockets.” It’s an un-imaginable number. They fired a measly rocket at you in the morning, and these people sustain Qassam missiles by the thousands. Life in Sderot is the worst nightmare for every father, mother, son, daughter, brother, sister, husband, and wife. You sit on alone at the back of the bus, on the way to the comforts of Tel-Aviv and central Israel. Terror continues … long after left there. You try to as hard as you can to ignore the Mickey Mouse Club, and make sense of the events of the day – while the residents of Sderot live with those events as an everyday thing.

A Purim Message...

Many many years ago, in a land known as Shushan, a quiet woman became a reluctant hero as she stopped the persecution of her people. Those people were the Jews. That woman was Queen Esther. Has the world changed? No.

Sixty-five or so years ago a young woman joined an underground militia group in order to save her people. She parachuted into enemy territory and continued her quest ... even when her male counterparts aborted the mission. She was arrested along the Hungarian border. She was tortured and manipulated. She died in front of a firing squad in order to save her people. Those people were the Jews. That woman was Hannah Senesh. Has the world changed? No.

On March 19, 2008 a young woman was sitting in a classroom listening to a lecture about World War II and the rise of Hitler. A classmate asked a question about American sentiment towards the Jews in the 1930's. The topic of Henry Ford came up and another classmate stated there had been no evidence that Henry Ford was anti-Semitic and that he donated a lot of money to the Jews. The young woman, after sitting in silence, blurted out that Henry Ford ran a publication called the Dearborn Independent and spread anti-Semitic rhetoric throughout Michigan. She continued that Henry Ford did not "donate" money to the Jews. He was sued by the Jews for libel and he later issued a half-assed apology. When no one else stood up to false reports of history, she did. She stood up for her people. Her people are the Jews. That woman was me.

I find it hard to wrap my head around anti-Semitism existing in 2008. After six million Jews perished during the Holocaust, one would think the world would have grown up. However, it hasn't. Jews are still persecuted. Many Jews live in silence in the United States because they simply do not want people to look at them as just another Jew. However, no matter how you look at it a Jew is still just a Jew. It is part of our identity. Moroccan, Persian, Polish, British, American, Canadian, Mexican...etc. Those labels don't exist when you're a Jew.

Eight young men died while studying the holy text. They were shot to death by their own driver. The people of Sderot, Israel live in fear of Kassam rockets raining down on them as their children sit in school. Even I refrain from wearing shirts with Hebrew writing or Jewish stars on them while walking around the campus of my school. Never would I thought I'd be the person to shy away from the identity I find comfort in. However, it's for my own protection until I can go home to Israel.

When will the world learn not to hate us? When we will learn to stand up for ourselves? When will we finally stop being sheep lead to the slaughter because we didn't want to ruffle feathers? Where are the Queen Esthers and Hannah Seneshs of the world who stood up for their people? When can we, the people of Israel, finally stop living in fear? When do we, as a nation, culture, and religion, stand together in unity?

When?

As Jews around the world celebrate Purim today, we are reminded that anti-Semitism is still rampant through the world. People are still out to get us... no matter where we live. People are still out to destroy the People of Judah, the People of Abraham ... the People of Israel. There are still lessons to be learned as we listen to the scroll of Esther.

We are still one people.

Stop

Today's world scares me. It is down right terrifying and makes me not want to have children. My mother says that is a bit drastic. What terrifies me? Violence.

My chosen home is Israel. While I was born and raised in the good ol' U.S.A., my heart has always belonged in Israel. It only took 20 some odd years for my body to follow my heart. Today, 6 March 2008, some nut job opened fire in a Yeshiva (think Jewish seminary) in Jerusalem. Merkaz HaRav (The Rabbi's Center) was shot full of 600 bullets and, as of now, 8 yeshivabochers (students) are dead. This is one of the worst cases of terrorism in Israel since 2006. It is deplorable.

In times like these, half of me wants retaliation of the worst times. I wonder why, when my country is under fire, no one does anything. The leftists (and Democrats) wish for peace without any form of retribution. If Israel were to open fire on a Mosque, the entire WORLD would be in a uproar. Yet, some asshole kills 8 people in a form of a house of worship that happens to be Jewish and no one does a thing. Eight people died! EIGHT PEOPLE! Eight people who were studying the word of g-d. Eight people who were trying to learn peace through hashem's teaching. Eight innocent people. And the world does nothing.

I am terrified that no place is sacred but if, for some reason, the Israeli Defense Forces decided to bomb a mosque - Jews would never hear the end of it. The IDF is a humane army. They wouldn't do that. However, they should (that may be the other half of me talking). There are times in my life where the diplomatic side of me disappears when the emotional side of me wants to scream "STOP IT! JUST STOP!" Enough blood has been shed. And for what? Land? Power? For the "name" of g-d? It's disgusting. To open fire, burn, bomb, disgrace a house of worship is absurd. It is so ridiculous that there is no word STRONG enough for me to use to explain how grotesque it really is.

To those who condone this act- may g-d not show mercy on you. Ours is a vengeful g-d and you have over-stepped your boundary.